**זהירות ספויילר*** 
לפני כמה ימים יצא לי לצפות בסרט 'כריסטופר רובין' - סוג של עלילת המשך לספר הקלאסי המוכר והאהוב 'פו הדב'. הסרט פותח בפרידה של כריסטופר רובין מידידיו מהיער: פו, איה החמור, חזרזיר, טיגר, קנגה וינשוף, רגע לפני שהוא נוסע ללמוד בפנימייה לנערים באנגליה. הכניסה לפנימייה מסמלת את המעבר מעולם הילדות של כריסטופר רובין לעולם המבוגרים. בשיחת הפרידה של כריסטופר רובין מפו, כשהם עומדים על גשר ציורי מעל הנחל, מביע כריסטופר את תפיסת העולם שלו כילד: "מה שאני הכי אוהב לעשות, זה שום דבר." ופו עונה לו : "לא לעשות שום דבר, בדרך כלל מוביל לדבר הכי טוב". באחת הסצנות הבאות, רואים את כ.ר מצייר את פו במהלך שיעור חשבון, המורה מזהה את הציור, מכה בכוח על דף הציור ודורשת ממנו להתרכז. בסצנה שלאחריה, כ.ר מקבל הודעה שאביו הלך לעולמו וכשהוא יושב אבל בבית הוריו, ניגשת אליו אישה מבוגרת מאוד (הסבתא ? ) ואומרת לו: "אתה הגבר של הבית עכשיו, יקירי". מפה והלאה, מתחיל תהליך של התבגרות, השנים חולפות להן וכ.ר הופך לאדם בוגר, בעל משפחה ומנהל בכיר במפעל. איכשהו, הוא מוצא את ידידיו הוותיקים מהילדות, שאינם מזהים אותו בהתחלה, לא בגלל השינוי הפיזיולוגי שלו במראה, אלא בגלל שכ.ר שכח בעצם את הילד שהוא היה ואת תפיסת העולם הילדית. הוא שכח לגמרי שהוא הכי אהב 'לא לעשות כלום', לשחק במשחקי פנטזיה ולחשוב 'מחוץ לקופסה'. בשלב כלשהו בילדות שלנו, השתרשה לה אמונה בסיסית שהיא בעיקרה רגשית ולא מודעת, על יחסים שלנו עם עצמנו, עם הסביבה ועם העולם. במקרה של כ.ר. כנראה שהאמונה הזו היתה משהו בסגנון: "עכשיו אני הגבר בבית, אז אני צריך להיות רציני ולייצר, כדי לשרוד" וזה הפך אותו למבוגר רציני מידי, קשוח, נוקשה, לא יצירתי ומכור לעבודה, גם אם זה על חשבון המשפחה שלו. באורח פלא, המפגש עם חברי הילדות הוותיקים והטובים שלו, הזכירו לו את הילד שהוא היה והם עוזרים לו להבין מה הוא איבד בדרך. 
גם בקליניקה, לעתים די קרובות, מתוך מפגש עם החוויה ברגע הזה, מופיעה תודעת הילד ובעבודה עם הילד, מתגלה אמונה בסיסית ישנה, שהיתה אסטרטגיה של הישרדות יעילה בעבר, אך כיום אפשר אולי לבחון מחדש את מערכת היחסים עם אותה אמונה ולהציע בה שינוי.

הכנס טקסט כאן