בהחלט! הקלפים הם השלכתיים ומבוססים על פרשנות אישית וחופשית לציורים, ללא טקסט כתוב או משמעות קבועה מראש. אין צורך בידיעת הקריאה, וניתן לעבוד עם ילדים.

הקלפים נוצרו במהלך עבודה על ספר שרציתי לכתוב, ספר שאספתי חומר בשבילו מאז שנת 2000, ובו רציתי לספר דברים שלמדתי בדרך - על כוח הרצון, על אופטימיות נרכשת, על היכולת לשנות ולהשתנות, על התמודדות עם משברים ועם אובדן. החיים זימנו לי כמה התנסויות לא פשוטות, מאתגרות מאוד, ושמתי לב שאני צולחת אותן, באופן יחסי, במהירות, בקלות, באופטימיות. רציתי לבדוק מה אני עושה 'אחרת' כדי שאוכל להעביר את זה הלאה. את כל התובנות שרציתי להכניס לספר כתבתי במשך שנים על דבקיות ממו זוהרות וכיסיתי איתן חצי מדלת חדר העבודה שלי, בתקווה שאוכל לראות הכול יחד ולהבין את התמונה הכללית כדי לכתוב אותה. עם הזמן דהו הדבקיות, ואיבדו מזוהרן. התשוקה לשתף ולתת לא דהתה כלל. השנה האחרונה שקדמה ל'הולדת' הקלפים עברה עלי ביציאה ממשבר אישי דרמטי, במבט לאחור - עוד כברת דרך מרתקת במסע. בין שאר הדברים שלמדתי באותה שנה הבנתי, שדרך ההתמודדות האישית שלי - רלוונטית רק לי עצמי, הבחירות שלי והתשובות שלי מתאימות רק לי ולרגע הזה. באותה בהירות הבנתי גם, שדווקא השאלות שאני שואלת את עצמי כדי להתקדם – הן המהות, הן הדבר שיש לי לתת ושיכול אולי להועיל לעוד אנשים. התחלתי לאסוף את השאלות שלי ומהר מאוד הגעתי למאה וחמישים שאלות... כיוון שאני רגילה לחשוב בדימויים ובתמונות, השאלות קיבלו מעצמן בדמיוני צורות וסמלים. באביב 2008 התיישבתי, הכנתי מלבנים זהים מבריסטול ויצאתי לדרך - צללתי בערימות של מגזינים, חתכתי והדבקתי, שיחקתי, הופתעתי, היה כיף, וכל יום נולדו קלף או שניים. על בסיס הקולאז'ים האלה ציירתי במשך שנה וחצי את כל הקלפים בגרסתם הסופית. התחלתי להראות אותם לאנשים נוספים והייתה הרבה התלהבות, הרגשתי בלב שהפעם זה זה, בשביל החדש הזה שנפתח פתאום אני סקרנית ללכת ולראות לאן הוא מגיע. שמעתי הרבה אנשים מתארים מה הם רואים בקלפים – כל הסיפורים היו מרתקים, ועדיין לא שמעתי את אותו סיפור פעמיים. התייעצתי עם אנשי מקצוע (פסיכולוגים, ויועצים ארגוניים ומטפלים מאסכולות שונות), התגובות שקיבלתי היו חמות מאוד, ונשאלתי שאלות מצוינות - נדרשתי לפשט עוד ועוד את דרך העבודה עם הקלפים, שכללתי עוד ועוד את השיטה עד שהתהווה המודל הנוכחי.

החשיבה הרציונלית שלנו מוגבלת על ידי "מסכים". "מסכים" לדוגמא: - דעות קדומות על עצמנו ועל העולם. - פרדיגמות (אמונות ותפיסות עולם הנתפסות על ידנו כעובדות מוחלטות). - "לופים" של מחשבות חוזרות/טורדניות והסברים קיימים לא מספקים, שקשה לצאת מהם ולחשוב 'אחרת'. קשה כשעובדים עם השכל החושב, אך אפשרי וקל כשעובדים עם הדמיון. בשימוש בשיטת אוסו באיו אנו מפנים את שאלותינו ישירות אל הדמיון, ואז מזינים אותו בגירוי תחושתי – דימויים ויזואליים מורכבים. הדימויים עוצרים את ה'לופ' הרגיל של השכל החושב. הקשרים, רעיונות וזיכרונות צפים ועולים. לא נוכל שלא לשים לב: במה אנחנו מאמינים? איפה אנחנו פוגשים את עצמנו פעם אחר פעם, לאן (בדיוק!) אנחנו רוצים להגיע ומה יקדם את התהליך. מתוך הדמיון עולות כמו מעצמן תשובות, לרוב מפתיעות במידע ובדיוק שבהן. לאחר העבודה עם הקלפים, כשאנו שבים להשתמש בשכל החושב, המידע שעלה מן הדמיון זמין ונגיש, הוא חלק מן החשיבה המודעת שלנו. באופן זה הדמיון יוצר שינוי בחשיבה ובתפיסת המציאות, ומספק את ההשראה הדרושה ליצירת שינויים מבורכים ורצויים ב'עולם החיצוני' שלנו.