קרה לך פעם שברגע של תסכול, טעות, או כשלון
את מתחילה לשמוע בראש שלך את המשפטים
שתוקפים אותך:
"מה חשבת לעצמך?! 
איך את לא מצליחה להשתלט על זה? 
שוב פישלת!"
"אי אפשר לסמוך עליך!"
"למה את תמיד עושה שטויות?"
והקול הזה – הוא לא מרפה. 
הוא יודע בדיוק איפה לגעת, בדיוק מה יכאב.
וזה גורם לרגשות שמפילים, שגורמים לנו
להרגיש פחות טובות, לא שוות, 
מוריד לנו את הבטחון לרצפה...

**מוזמנת לספר לי בפרטי על מקרה כזה.**
האם אלו הקולות היחידים?

בואי, תראי - יש עוד קולות,
אבל צריך לבחור לשמוע אותם.
נכון, קולות של חמלה.
כי גם אני, עם כל הרצון שלי להיות מושלמת –
בן אדם.
ולכל אדם יש רגעים של חולשה, 
של טעויות, של בלבול.

ככה נבראנו. 
מלאכים יש כנראה מספיק למעלה. 
אנחנו פה לא מושלמים, בעולם 
לא מושלם. כדי ליפול ולקום,
ליפול וללמוד, ליפול ולהתקדם.

אז איך מפעילים חמלה לעצמי?
הנה תרגיל קטן, שיכול לעזור:
דמייני חברה טובה במקומך.
מישהי שאת אוהבת.
היא מספרת לך על הקושי שלה.
על מה שהיא ניסתה, 
אבל לא הצליח.
על הפשלה שלה. 
על הטעות הגדולה שהיא עשתה.
על כל הפדיחות.
מה היית אומרת לה?
האם היית שופטת אותה?
או אולי היית אומרת לה שהיא אנושית, 
שהיא משתדלת, שהיא עושה כמיטב יכולתה?

אולי גם היית מזכירה לה את הטוב שיש בה,
את המעשים הטובים שלה, את הרצונות,
את הכוונות הטובות.

אולי היית מראה לה את כל הסיטואציה,
שהיתה לא פשוטה, לא מפרגנת, 
לא מאפשרת לחשוב לעומק. 

אולי היית מראה לה את החרטה העמוקה
שלה, ומה זה אומר עליה. הרי אם היא
היתה רעה מהיסוד, זה לא היה מזיז לה...

עכשיו את האמירות האלה
אמרי  – לעצמך.
אפילו עדיף לכתוב.
כתבי אותן בלשון את, כאילו את כותבת לה, 
אבל הן בשבילך.

את יכולה להוסיף:
"אני רואה כמה את מתאמצת. 
זה לא קל, ואני גאה בך על הדרך שעשית עד עכשיו. 
זה אנושי לטעות. בואי תתמקדי בתיקון,
ולא במה שאת לא..."

כי חמלה לעצמך היא לא רק דיבור מרגיע.
היא שפה חדשה שאת לומדת לדבר בה עם עצמך.
היא היכולת להרגיש שאת לא לבד עם מה שעובר עלייך.

אז בפעם הבאה שתפשלי,
וכמעט תקראי לעצמך "כישלון" - עצרי לרגע.
תזכרי שגם אם לא הלך היום, את עדיין משתדלת, עדיין לומדת.
וזה – כבר המון.
רוצה לנסות? מחכה לשמוע ממך איך זה הרגיש.