ילדתי בת ה-24 חגגה את ליל הסדר בחברת אחותה - כלומר עם המשפחה שאימצה את אחותה, כלומר לא איתי. אימצתי אותה בגיל 10 ובהבטחה שכשאפשר יהייה היא תהייה עם אחותה בדיוק כמו שאני עם אחותי.

הקשר ביניהן קיים מאז הצבא, כשהייתה במדים ונסעה לבקר באופן חופשי כל מי שחפצה. עכשיו כסטודנטית היא בוודאי עצמאית לבקר כל מי שרוצה.

אלא שלי - כאם מאמצת, חד הורית לא פשוט. תחושת ה"לבד", "היא לא צריכה אותי יותר" מכבידה מאד. בכל פעם שהיא נוסעת לבקר מי ממשפחתה הביולוגית אני נכנסת "לסיפורים" שלי: האם תחזור? אולי תרצה להשאר במשפחת אחותה, עשיתי את שלי.

"העבודה" של ביירון קייטי הוא כלי פשוט ומדוייק שמאד מחזיר למציאות, מנפה את הסיפורים, בוחן את העובדות ומשאיר עם האמת. האמת - שהמציאות כל כך יותר נדיבה מהמחשבות שלנו על המציאות.

הבת שלי גם מכירה את הכלי הזה, טוב לה השימוש הבסיסי בו. כששתינו מדברות באותה שפה, נעזרות באותו כלי - הקשר, הנגישות, האינטימיות, ההבנה, ההקשבה הכל הרבה יותר קרוב, פתוח, נוכח. ואני - כאילו שוקעת חזרה אל השקט שלי, אל הביטחון בה, בי ובידיעה שהמציאות באמת נדיבה.