כוחה של חוויה החוויה האחרונה שלי - חווית הסבתאות - כל כך מציפה, הזמן בפרופורציות אחרות והדברים החשובים מסתדרים אחרת ובאור אחר. מה זה להיות סבתא? זה אומר שהתינוקת מזיזה הצידה כל קושי, כלומר המחשבה שלי על התינוקת - מעמידה במקום ראשון את רווחת האמא, איכות המפגש הראשוני עם העולם, והתפקיד שלי כדי שזה יקרה. האם זו אמת? כוחה של מחשבה עד שלא עלתה המחשבה הזו – 'זה התפקיד שלי' – הנוכחות שלי הייתה כל כך ברורה, שקטה, זורמת, נקייה מכל רבב. הייתי, יצאתי, הבאתי, ישבתי, הסתכלתי, נרדמתי, ליטפתי, התרחקתי, פשוט. כשהגיעה המחשבה – זה התפקיד שלי – איזו לחלוחית של התחשבנות עלתה, ספקנות, נימה של תסכול וחרדה: היא לא אוכלת מספיק, ההיא מתערבת יותר מדי, אני מפסידה זמן יקר, וכו' וכו'. פתאום כל העולם הפנימי שלי מתעורר, תמונות מתחילות לרוץ בדמיון, קשה להתנער מהן. מהר מאד עולה הבלבול, טון הדיבור משתנה, אי נוחות בגוף, פתאום יש שינוי במבט שלי, השיחה שלא קולחת, חוסר הסבלנות, ההתרחקות. כשלמעשה במציאות, בעולם מחוצה לי, שום דבר לא השתנה. אבל היא מרגישה את השינוי הזה בי ובכלל לא מבינה מאיפה זה בא, מה לא בסדר. כוחה של שאלה ואז – עצרתי רגע לבדוק – האם זו אמת? – זו השאלה הראשונה בשיטת "העבודה" של ביירון קייטי. http://www.thartman.co.il/sample-page/byron-katie-the-work/ שאלה קטנה ששמה בסימן שאלה את המחשבה שפתאום התחילה לנהל אותי. שאלה שמאפשרת לעצור רגע ולבדוק מה קורה לי? מה קורה לסובבים אותי באותו הרגע? מאיפה זה בא לי? היופי בשיטה זו הפשטות בהתבוננות בכל מחשבה שעולה בראש והיכולת להשתחרר ממנה, לחזור להיות מי שאני באמת, לפני שהמחשבה הגיעה אלי. נוכחתי לראות כשהמחשבה: 'זה התפקיד שלי' ניהלה אותי – הרגשתי אי נוחות, לא חברותית במיוחד. ובאותו המצב כשהיא לא הייתה לי בראש – חוויתי לב רחב, עיניים בורקות, הידיים ליטפו, הראש פתוח והרבה שקט ונכונות. ועכשיו נשאר לנו לבחור זה רק מצביע עבורי על נקודת המוצא - מה מנהל אותנו?? והתשובה ברורה – המחשבות שלנו. אז מה נבחר? – אנחנו ננהל את המחשבות שלנו או המחשבות שלנו ינהלו אותנו? מעניין לשמוע דעתכם, מוזמנים לענות כאן בברכה, צילה.