אני במערב ולבי במזרח. כך זה, לפעמים, מרגיש כשיש לנו baby והוא לא, בהכרח, הילד שלנו.

איך מצליחים לטפח את ה- baby הזה לא על חשבון ה- baby האחר? איך מתמרנים בין שני התינוקות האלה, איך מצליחים לטפח בעקביות, במסירות וללא ליאות את שניהם ואיך מנהלים את חלוקת משאבי האנרגיה והזמן שלנו בין שניהם?

אנחנו כותבים חזון, בונים תכנית עסקית, מציבים מטרות ויעדים עבור העסק שלנו, ורק אז יוצאים לדרך, אבל בהורות - האם גם שם יש לנו חזון ? האם אנחנו מציבים לעצמנו תכנית עם מטרות ויעדים להגשמה? סביר להניח, שאם אתם הורים כמו רוב ההורים, אתם, כנראה, לא עושים אף אחד מאותם הדברים שאתם עושים למען העסק שלכם.

אז מה זה אומר? האם זה מעיד על כך שאנחנו הורים לא טובים? אולי המשמעות של זה היא שהורות היא מקצוע יותר קל וברור, ואלו העסק הוא דבר מורכב וסבוך שצריך לתכנן בקפידה? היתכן שאנחנו בטוחים בהורות שלנו ובהצלחה בגידול ילדינו יותר מאשר אנחנו בטוחים בעסק? והאם אין, לפיכך, צורך בחזון, מטרות, יעדים, וכו'?

ההורות מפגישה אותנו עם חלקים מורכבים בעצמנו. היא מציבה מולנו, לעיתים, מראה לא מחמיאה של עצמנו ומאלצת אותנו להתמודד עם דברים מודחקים שעולים וצפים בנו בדינאמיקה עם ילדינו. לא שעולם העסקים הוא עולם קל ופשוט, אלא שההתמודדות בו היא מסוג אחר והמשוב יותר מיידי, ברור ומדיד. לא שהעסק מניב פירות מיידיים, לא שתמיד קל לנו, לא שתמיד ברור לנו איך, אבל יש לנו הרגשה שהדברים תלויים בנו שיש לנו שליטה. תחושה שקצת יותר מאמץ, השקעת זמן, אנרגיה ושיווק יביאו לנו את התוצאה המיוחלת (יותר לקוחות, יותר פירסום, יותר כסף). עם עוד קצת מאמץ מצידנו נגיע לשם. אנחנו מגוייסים לעסק, שלא מוציא אותנו מדעתנו כשאנחנו בשיא המותשות שלנו, לא דורש מאיתנו דרישות לא הגיוניות ומתחיל לצרוח כשהן לא מתממשות, ולא אומר "לא" בכל פעם שאומרים לו לעשות משהו. לעסק אין אין לו מצבי רוח משתנים. התוצאות בעסק הן ביחס כמעט ישר להשקעה שלנו בו. בחינוך, לעומת-זאת, התוצאות ניכרות בטווח הארוך יותר והוא מצריך השקעה רבה של זמן ואנרגיה.

 יש תקופות שאנחנו מאד מושקעים בעסק שלנו ואז, אנחנו מרגישים לא בסדר כלפי ילדינו. בעקבות זאת, אנחנו דואגים לפצות אותם בפעילויות מיוחדות, בזמן איכות ובעצימת עין מחריגה מכללי הבית. לפעמים נגדיל לעשות וניתן להם פיצוי חומרי (מותגים, משחקים, צעצועים, נסיעה לחו"ל ועוד). נשמע מוכר?

זה מוכר לכולנו, גם אם לא תמיד חביב על רובנו, וזה בהחלט סביר שכשאנחנו עוברים תקופות של לחץ בעבודה נהיה פחות פנויים לילדינו. אבל מה קורה אם אנחנו מושקעים בעסק במידה כזאת שדוחקת את ההורות לדרגה כזאת שאנחנו עסוקים בלפצות את ילדינו על מה שאנחנו מחסירים מהם, במקום לדאוג למלא את אותו החסר?

אנחנו מתמלאים בסיפוק מהתקדמות העסק שהקמנו וממימוש הפוטנציאל האישי שלנו. אנחנו מועצמים ומקבלים ביטחון מהיכולות שלנו כבני-אדם וכאנשי מקצוע. אבל, כשאנחנו באים הביתה, פעמים רבות אנחנו מרגישים מאד לא ממומשים או מועצמים. מה הפלא, אפוא, שלעיתים אנחנו מעדיפים את השקט היחסי והסיפוק שנותנת לנו העבודה על פני המהומה, התובענות ולעיתים רבות חוסר הסיפוק, שמותירה בנו ההורות. וההמשך ידוע מראש: אנחנו עלולים ליפול למלכודת של התקרבות טבעית למקום שמעצים אותנו, נותן לנו ביטחון ותחושת מימוש עצמי והתרחקות מהורות נוכחת.

התסריט הזה הוא לא היחיד האפשרי.

הורות יכולה להיות דבר מספק ומעצים כשיש את הכלים לכך. בדומה לעסק, הורות היא מקצוע לכל דבר, מקצוע שצריך ללמוד, לשפר ולבנות. צריך לנקוט בצעדים שיביאו לתוצאות הרצויות. חשוב לעצור ולבחון את התהליך תוך כדי התהוותו, ולהתאים מחדש את האמצעים העומדים לרשותנו. רצוי להצטייד באמצעים ובטכניקות ולהגדיל את הידע על התנהגות ילדים בהתאם לשלבי ההתפתחות שלהם ולהרחיב את ההבנה בחינוך ילדים ובפסיכולוגיה.

ההורות, אם נתייחס אליה באותה הרצינות שאנו מתייחסים לעסק, עשויה להיות מאד מתגמלת עבורנו ועבור ילדינו. היא תתרום ליחסים שלנו עמם וליחסים שלהם עם עצמם. הורות טובה מתאפשרת כשלהורים טוב עם התיפקוד שלהם כהורים וכבני-אדם ותורמת להעצמה שלנו ושל ילדינו.