יום הפגישה הגיע מהר מידי. כמה דקות לפני הפגישה, איתי צילצל אלי מהדרך והצטער על כך שהם נאלצים להתעכב ב 10 דקות ואם זה בסדר מבחינתי. אני אמנם אדם שאוהב דיוק ואנשים דייקנים כי אני מאוד מעריך את הזמן המוקצב שאלוהים העניק לי. אבל, מאוד הערכתי את איתי שהואיל בטובו להודיע על האיחור. זה רק הוכיח לי שהוא יודע לקבל אחריות.

איתי ושרון הגיעו באמת 10 דקות אחרי. שניהם לבושים היטב. "מה שלומכם?" שאלתי, "בסדר" אמרה שרון בקול חלש, "אנחנו עוד מעט נדע." ציין איתי. "אני מבין מדבריך שמצב הרוח שלך תלוי בפגישה שלנו. אני רק יכול לומר לך שזה מחמיא לי. כי זה אומר לי כמה רבה החשיבות שאתה מייחס לפגישות שלנו. ותודה לך."

איתי הסמיק ורצה להוסיף אך שרון הסתכלה עליו במבט בוחן והוא בחר לקבל את התודה בחיוך נבוך. הצעתי להם לשתות משהו, והם ביקשו נס קפה ללא סוכר קצת חלב. ואז איתי אמר, "אתה יודע מה, אולי בכל זאת שים לי חצי כפית סוכר".

הבאתי את השתיה והתיישבנו בכורסאות הנוח. "על מנת שנוכל לעבור את התהליך באופן חלק, אני חייב ללמד אתכם היום שפה חדשה." שניהם הסתכלו עלי עם סימני שאלה בעיניים, "מה אומר לכם המשפט: מחשבה יוצרת מציאות?"

"זה קשור לסוד? אני לא מאמין בכל השטויות האלה, ואיך זה קשור בכלל למצב שלנו?" "כן באמת, איך המחשבות שלנו קשורות למינוס בבנק?" הוסיפה שרון. ממש ראיתי את הפחד שלהם בעיניים שמא אני עוד איזה שרלטן שרוצה לקחת מהם כסף שאין להם, על ידי שכנוע שאם הם יחשבו על מליון דולר אז יהיה להם מליון דולר. יכול באמת להיות שיש כאלה שמאמינים שאם הם יחשבו על מליון דולר אז יהיה להם מליון דולר. אני לא במקום של לשפוט אף אחד.

הבנתי שעלי להיות פרקטי כמה שיותר. "אני אסביר", הוספתי מיד, "אתם מסכימים איתי שאנשים אומרים בדרך כלל את מה שהם חושבים אלא אם כן הם משקרים? "כן, הגיוני" ענו לי שניהם ביחד. "ואתם מסכימים איתי שאנשים עושים בדרך כלל את מה שהם אומרים אלא אם כן היושרה שלהם רדודה או חסרה?" "מה זה יושרה? זה אותו הדבר כמו לשקר?" שאל איתי. "יושרה היא למעשה התאמה מלאה בין מה שאתה חושב למה שאתה אומר ולמה שאתה עושה. לדוגמא: אם אני מתכוון ללכת למסיבה ביום שישי בערב, אני אומר לחברי שאני אגיע למסיבה וביום שישי בערב אני מגיע למסיבה. אם אחד מהפרמטרים לא יתקיים, כגון: אני לא מתכוון ללכת למסיבה, או שאני לא אומר שאני אבוא או שאני לא אבוא למרות שהתכוונתי או אמרתי אז היושרה שלי חסרה."

"אני עדיין לא מבין בין זה לבין לשקר" התעקש איתי. "אתה צודק, המונחים מאוד דומים. אך ישנו הבדל והוא ששקר זה לומר דבר שאינו נכון. אין כאן עניין של כוונה או עשייה בפועל. יושרה חייבת להתקיים רק כאשר כל הפרמטרים באים ליידי ביטוי. עם הזמן אנחנו נדון בכך ונעסוק בכך יותר לעומק."

"ובכן, אם ניקח את המשוואות שדיברתי עליהם מקודם, מהר מאוד נגיע למסקנה שאם אני לא שקרן והיושרה שלי טובה, מה שאני חושב יהיה גם מה שאני מבצע ולכן מחשבה יוצרת מציאות. האם עכשיו אתם מסכימים איתי?" "אם כך אתה מציג את הדברים אז אין ספק שאתה צודק." ענה איתי, "מה איתך שרון? מה את חושבת?" "אני עוד לא יודעת, אני כל כך לחוצה עכשיו שאני רק מחכה שתגיד לי מה הפתרון." אני לא סתם שאלתי את שרון מה היא חושבת. בתור זאת שיזמה את הפגישה, דיברה כל כך הרבה בפגישה הראשונה ועכשיו היא נסגרה לגמרי. אני צריך לעשות משהו שיגרום לה להיפתח ולתת בי אמון.

"אוקיי, נניח שאתם מסכימים איתי, וזורמים איתי, אם אני אומר משפט כגון: אני צריך לקנות ג'ינס, האם זה משנה מה מצבי הכלכלי?"

"מה זאת אומרת?" שאל איתי. "אני מתכוון, האם זה חשוב לי בכלל בזמן שאמרתי את המשפט אם אני במינוס או לא?" הסברתי. "מה זאת אומרת? תמיד זה חשוב אם אתה במינוס." "ציין איתי. "אוקיי", הקשיתי, "האם אתה לא מוציא כסף כשאתה במינוס? האם אתה בודק תחילה האם יש לך מינוס או לא ואז קונה?" איתי חשב רגע ואז ענה "אני מבין לאן אתה מושך אותי. אז אתה צודק. אני קונה למרות שאני במינוס." "ולמה אתה קונה" המשכתי, "כי אין ברירה, חייבים להמשיך לחיות" ענה לי איתי.

שתקתי, רציתי שאיתי יחשוב קצת על מה שהוא אמר. הוא באמת שתק, כי כשאומרים אין ברירה זה שווה לאני חייב לקנות את זה, אני מוכרח לקנות את זה, אני צריך לקנות את זה או במילים אחרות, את מי זה מעניין שיש לי מינוס, אני צריך את זה ואני צריך את זה עכשיו!

לאחר זמן מה, שרון אמרה: "אתה באמת צודק. אם אני אומרת שאני צריכה אודם או שצריך לשלם על החוג של הילד אני באמת מחפשת דרך לשלם ולא חושבת אפילו לרגע אם לא לקנות כי אין לי כסף. אני ממש מחפשת דרכים איך לשלם את, בצ'ק דחוי, בויזה, בהקפה בהלוואה מההורים. אני עושה הכל כדי שהילד שלי ישאר בחוג. אני מאמינה שכל אמא שחשוב לה מהילדים שלה הייתה עושה כמוני."

כאן שרון הוכיחה לי בודאות כי נקודת התורפה שלה קשורה בילדים ובהוצאה על הילדים. "מה זה אומר עלייך אם תפסיקי את החוג של הילד?" "מה זאת אומרת? זה בכלל לא בא בחשבון. למה שהילד שלי יסבול כי לי אין כסף. הילדים שלנו לא צריכים להרגיש את החסך שאנחנו הרגשנו כשהיינו ילדים. למה שיגידו על הילד שלי שהוא עני כי הוא לא יכול להגיע לחוג בגלל כסף?"

"אז אני מבין מדברייך שאם את תפסיקי את החוג בגלל שאין לך כסף, את תיחשבי לאמא לא טובה, וכולם יחשבו על הילד שלך שהוא עני, הבנתי נכון?" "כן" ענתה שרון.

כאן אני מבין, שלשרון יש מספר אמונות חוסמות הגורמות לה להימנע מלבצע דברים רבים. ורשמתי לעצמי לטפל בזה בהמשך. אבל כרגע אני חייב להתקדם.

"ובכן, אני שמח שככה אתם מרגישים וחושבים מכיוון שזה נותן לי כיוון די ברור למצב שלכם. תראו, אם אני אומר שאתם משפחה שחייה באמונה שיש דברים שבהם לא ניתן לחסוך, כגון: חינוך לילדים. האם אני אהיה צודק?" "כן" ענו שניהם. "האם יש דברים אחרים שלפי דעתכם לא ניתן ואסור לחסוך?" "באוכל". ענה איתי מיד. "גם בבגדים ובכבלים, אין מצב שיראו הולכת כל פעם עם אותו הבגד. ובגלל שויתרתי על מסעדות וחופשות כבלים זה הבילוי היחיד שלי." הוסיפה שרון ומיד אחריה הוסיף איתי "וגם באינטרנט".

"אוקיי, אז אני שומע מכם שלא ניתן לחסוך מהילדים, לא ניתן לחסוך באוכל בכבלים ולא באינטרנט. האם יש עוד כאלה שלא ניתן לחסוך בהם?"

"לא, בכל היתר הלוואי ויכולנו לחסוך" ענה איתי.

"וממה בכל זאת אתם חושבים שניתן לחסוך?" הוספתי. שרון אמרה: "תראה אנחנו באנו אליך אחרי שכבר קיזזנו כבר כל דבר אפשרי. כיום אנחנו קונים רק מה שצריך. אנחנו כבר לא יוצאים לסרטים, לא להצגות, לא למסעדות, לא לבתי קפה, אני לא זוכרת מתי היינו בחופשה לבד בלי הילדים רק אני ואיתי ועל חו"ל בכלל אין מה לדבר."

"אוקיי, אז תרשו לי לתקן את ההגדרה מלמעלה, שאתם משפחה שקונה רק מה שצריך, אתם מאמינים שיש דברים שבהם אסור ולא ניתן לחסוך כגון: הילדים, אוכל, אינטרנט, כבלים. הגדרתי נכון?"

"כן" אמרה שרון.

"יפה, אם כך אנא אימרו לי מי קובע מה צריך או מה לא צריך לקנות?"

"אנחנו כמובן", ענתה שרון מיידית, "מה זאת אומרת?".

"יפה", אמרתי, "אם כך, האם ההחלטה שלכם לקנות רק את מה שצריך משרתת את האינטרסים הכלכליים שלכם בצורה הטובה ביותר, כך שאתם שומרים על מסגרת תקציב יציבה?"

הייתה שתיקה רועמת. שמעתי את המחשבות שלהם רצות. איתי הרכין את הראש כל כך, שחשבתי שעוד שניה הוא נופל לו מהכתפיים. שרון הסתכלה על בעלה וכשלא קיבלה חיזוק פרצה בבכי. איתי חיבק אותה ואני נתתי להם רגע להתאחד והלכתי להביא קנקן מים קרים.

זה לא הזוג הראשון שבוכה כשהוא מגלה שכל מה שהוא עשה עד עכשיו פשוט נכשל.

המשך בפוסט הבא...