נכון, אולי הוא מנסה להגיד שאני כל כך יפה ומהפנטת שהוא לא יכול שלא להסתכל עלי! נכון, זה גם יכול להיות המגנט הענק ששמתי בכיס ופרסות הפלדה בנעליים שלו שמצמידים אותנו אחד לשני.

אבל אולי יש בו איזה חשש קטן שאני לא איתו? שאני לא באמת איתו. שאני לא שלו. איתו בהוויה, בתחושה. שאני נותנת לו מסר שהוא לא רצוי ואז הוא חייב לבדוק האם זה באמת כך?

ואז, אם הוא מרגיש כך, לא פלא שהוא נצמד ונאחז...

אז מה אני עושה? את ההיפך!

במקום להדוף אותו ממני, במקום לבקש ממנו רגע לבד, במקום לקרוא לו "קרציה, נודניק, זנב, צל"...

אני מזמינה אותו לכל מקום. ממש ככה! 
אני נצמדת בעצמי! 
ואז לכל מקום אליו אני הולכת אני קוראת לו לבוא. למטבח, לחדר הכביסה, לסלון, למקלחת, לשירותים. הוא יכול לעזור לי או סתם לשבת לידי או לחבק לי את הרגל. הוא גם לא חייב לבוא אם לא בא לו. זה לא משנה...

ואז מה קורה? הוא פחות עסוק בשאלה אם אני שם. כי אני מוכיחה לו שאני שם כל הזמן ושזה נעים ובסדר שהוא איתי כל הזמן. אם אני עושה את זה בצורה אינטנסיבית אבל נעימה, הוא כבר יעזוב וישחרר בעצמו...

אז אם יש לכם ילד שעושה משהו שלא עובר לכם טוב... תנסו לחשוב... הפוך!