האדם זה יצור מעניין, מופלא ואף לא ברור ומפגר לעתים.

מצד אחד אנחנו רוצים לקדם את עצמינו, להתפתח ולהצליח, ומצד שני אנחנו לא עושים את מה שנדרש מאיתנו, איכשהו עושים כל דבר אפשרי חוץ מלעשות את מה שאנחנו באמת צריכים לעשות על מנת להתקדם. מה המניע הדבילי מאחורי התנהגות לא הגיונית זאת? הרי אם אני זאת ששמה לעצמי רגליים בדרך על מי אני יכולה לסמוך?

אל תגידו לי שלא שמתם לעצמכם מטרה כזאת או אחרת, התיישבתם לעבוד, לכתוב או לדבר עם לקוח פוטנציאלי ובדיוק מצאתם משהו אחר לעשות? איכשהו, עכשיו אתם נזכרים לשים כביסה, עכשיו הכלב צריך לצאת לטיול, וממש אבל ממש עכשיו כדאי לעשות כלים הכול רק לא לעשות את מה שצריך לעשות!

ההתנהגות האבסורדית הזאת רדופה תירוצים וסיבות. אך הבעיה היא שאם לא נכריח את עצמינו לעשייה בכל זאת נמצא את עצמינו בביצת הדחיינות וחיינו יהיו על "הולד".

אני לאחרונה בוחנת ומתבוננת בתופעה הזאת אצלי ואצל סובבי ואני מרותקת ומסוקרנת מההתנהלות ההזויה הזאת. הרי היא בלתי הגיונית בעליל, אבל בכל זאת נפוצה בטירוף.

תאמיני או לא, הפחד ממה שיקרה אם תעשה את הפעולה הזאת מניעה את ההתנהגות הזאת, ולרוב היא אף פחד מהצלחה ולא רק מכישלון. האדם שבוי בתבניות, דרישות וציפיות מעצמו ומהחברה ולפעמים אף המחשבה שיצליח כל כך מלחיצה אותו שהוא מעדיף להימנע ולהישאר במקום מאשר לקחת את הצאנס של להצליח. אם הוא יצליח, אולי חבריו לא ירצו בחברתו יותר? כן כן, כך אנשים חושבים ומאמינים, אם אצליח לא יהיה לי זמן לשבת ולהיות דחיין באסה, לא שווה, ואם אצליח כבר לא אוכל להתלונן! כבר סיבה מצוינת להפסיק הכול כאן ועכשיו, כי אם אני לא יכולה להתלונן, לקחו ממני את תכונת הפולניות הכול כך אהובה עלי.

אבל באמת חברים, מה עושים עם התכונה הכול כך נפוצה ומוכרת לכולנו?

מכריחים את עצמינו ועושים בכל זאת. אם אתם באמת רוצים להתנגד לפחדים השולטים בכם אתם חייבים להפוך להיות המנהיגים של הפחדים שלכם ולהראות להם מי כאן מחליט וקובע את סדר היום האישי שלכם, ולא, אתם די אבודים, סורי. הפחדים שלכם ישמחו לנהל לכם את החיים ולוודא שתישארו מחוץ לשפע, בתוך תסכול, ועם תעודות של "כמעט" הצלחת!

אז מה החלטתם? דחיינות או מנהיגות? אם החלטתם על מנהיגותחכו לפוסט הבא

"תוכנית שבעת השלבים לדחיין המושבע"