אמש הייתי במרכז הקהילה הגאה בתל אביב. ערכו שם ערב לימוד ותפילה לאור הרצח שהיה.

וגם אני הגעתי. היה לי צורך להזדהות ולהיות שם.

ישבנו שם, לא הרבה אנשים, סביב טקסטים של תפילה ושלום,לומדים אותם ושרים,

וככל שהערב התקדם, עלו בי דברים מאוד מסוימים ולבסוף ביקשתי לעלות למיקרופון ולשתף בתחושותיי.

אמרתי את שמי וסיפרתי שאני שייכת לקהילה הסטרייטית ושפעם הייתי רכזת מתנדבים של זרוע הנוער של הועד למלחמה באיידס.

ושאני מרגישה שמה שהביא אותי אז לתפקיד והיום לערב הזה ובכלל לקהילה הוא הצורך העז שלי לקבל את האחר. ושגם אני "אחר" וכל אחד מאיתנו הוא אחר במובן מסוים או בתקופה מסוימת של חייו. למשל,במקרה שלי, עצם  היותי רווקה כמעט בת 40 בחברה כמו  שלנו. ואמרתי שהייתי רוצה להציע לקהילה הגאה לקבל את האחר הסטרייטי, במובן של לקבל את הפחדים שלו. סיפרתי שאני באה מבית דתי שבו לא הסבירו לי שזוגות חד מיניים זה בסדר. וגדלתי וזה היה נראה לי מוזר ולא נורמלי. וצריך להבין שככה מגדלים היום ילדים. אז אפשר להבין את הפחדים של הציבור. היום, כאשר אני רואה זוגות כאלה בגילויי אהבה או מיניות ועולה לי מחשבה שזה מוזר, אני מרגישה כאב על שכך אני מרגישה ,אני מרגישה אחרת במובן הזה  שה"רגיל" הוא לקבל את כולם, ואני האחרת- שזה נראה לה לא תקין.

אמרתי שלדעתי כל אחד,גם חברי הקהילה ההומו-לסבית, צריך להסתכל איפה הוא לא מקבל את האחר. איפה הוא צוחק על האחר ולא מקבל אותו. 

מה שהתרחש בסוף השבוע הוא קריאה לעשות כך.

אם יש משהו שיתחיל מסע של קרבה בין שתי הקהילות זה שהקהילה הגאה לא תסתכל על הסטרייטים ותגיד אתם לא בסדר ומגעילים שאתם לא מקבלים אותנו אלא תגיד: אנחנו מבינים שלא חינכו  אתכם לקבל אותנו, מבינים את הקושי והפחדים, בואו נעשה צעד אחד אלה לקראת אלה. וכל סטרייט שזה נראה לו מוזר או לא בסדר- יקבל את עצמו עם ההסתייגות שיש כרגע,יבין מאיפה היא באה ויעשה כל שביכולתו כדי להכיר את הקהילה ההומו-לסבית ולהבין אותה. וכל הומוסקסואל או לסבית חייבים לראות איפה הם לא מקבל את האחר. להשתדל לראות גם את הסטרייטים כמו שהם, עם הקושי והפחדים שלהם. ואולי  זה יעזור להפחית את ההתנגדות ולקרב לאט לאט. ושיהיה שלום. כאן בינינו.